אין לי כבר כוחות לכתוב שוב ושוב על הכעס והתסכול מקביעת שעות המשחקים בליגת העל בכדורסל. אין ספור מילים נכתבו ע"י מספיק אנשים על הפארסה הזו, על חוסר ההתחשבות באוהדים שרוצים לצרוך את המוצר אותו משווקת מנהלת הליגה בעזרת ערוץ הספורט.
אז לא, לא אהיה באולם בנהריה ביום א' ב-19:20. בפעם הראשונה העונה אפסיד משחק ליגה של הפועל, וכמה שזה מתסכל. כי למרות האכזבות, הכעסים, העצבים, כרטיס כניסה לא זול, קולה בלי גזים ופופקורן בינוני, אין תחליף בעולם לחוויה של לראות את הפועל ת"א מקרוב, עם כל הכבוד לאירוח של ידידי ע' וזוגתו ע' ביום ראשון הקרוב.
אז לכבוד האירוע הנדיר ועל מנת להתמודד עם הבשורה, החלטתי לדרג את שלושת המשחקים שלצערי לא נכחתי בהם מאז הקמת הקבוצה, מתחילים:
3. נען Away – משחק העונה של ליגה א', 06.01.2009
כמי שנולד, גדל וחי בקיבוץ אני מכיר טוב מדי את אולמות הספורט בקיבוצים – קטנים, ישנים, מרגשים. למשחק בנען לא הצלחתי להשיג כרטיס, ניסיתי להפעיל קשרים מוזרים (היי חברים של אבא מהצבא) אבל כלום לא עבד. כנראה שהיינו עולים ליגה גם בלי הניצחון החשוב מול הקבוצה במקום השני בטבלה אבל אולם קיבוצי של 600 מקומות שמלא ב-200 אדומים משוגעים זו חוויה שמומלץ שלא לפספס, ואני? כמובן שפספסתי – את המשחק ואת האופציה לחגוג בפאב בנען בסיומו. לליגה א' כנראה שכבר לא נחזור, כנראה שגם לא לנען, אבל הלוואי, ולו רק בשביל החוויה המתקנת, שנזכה לשחק, במסגרת כלשהי, באולמות קטנים, ישנים ומרגשים כמו האולם הזה.
2. המשחק הראשון אחרי הקמת הקבוצה (שערי תקווה בחוץ) 02.10.07
– לא להרבה אנשים ניתנת הזכות להגיד שהם היו במשחק הרשמי הראשון אי פעם של הקבוצה שלהם. ל-250 אדומים שנסעו לאולם הפיס באלקנה יש את הזכות לומר זאת בחיוך רחב ומלאה גאווה, לי לצערי, לא.
אני לא זוכר מה היו הנסיבות המדויקות, כנראה הן קשורות גם לזה שהייתי אז רק בן 15.
אבל בכל פעם שאני מזמזם "נסע לגבעתיים, וגם לאלקנה", יש לי צביטה קטנה בלב.
1. משחק העלייה לליגת העל, "אני נוסע לבאר יעקב, לקבל מכות חשמל" – 16.05.2012
אוהדים הוברחו מכניסות צדדיות, לקורקי פתאום היו ארבעה עוזרים ואפילו "פסיכולוג" הוצמד לקבוצה. זה מעבר לעשרות עובדי המועדון, אלה שהשיגו הזמנות, אחד שהצטרף לצוות המשדר ואלו שנכנסו מהחלון של השירותים. להמון חברים שלי יש סיפורי "איך נכנסתי לאולם בבאר יעקב".
ואני? לא זכיתי בהגרלה ולא הצלחתי להשיג כרטיס.
תחילה עמדתי על המיטה מול הטלוויזיה, אח"כ הסתובבתי ברחבי החדר בלי מנוחה וסיימתי בדמעות וטלפונים לארגן את הנסיעה המידית לחגיגות באוסישקין. הנסיעה הכי מהירה (ומסוכנת) שלי אי פעם, ותודה לחבר ח'. הפועל ת"א אשכרה רשמית וסופית חזרה ואני לא הייתי שם במשחק העלייה, את מתן נאור והצלחת פגשתי רק על חורבות אוסישקין. אני מאמין שעוד נחגוג בגדול עם הפועל, עוד אחווה מהיציע רגעים ענקיים ומרגשים, עוד אזיל מספיק דמעות, אבל עליה ראשונה לליגת העל יש רק אחת. ואותה ראיתי בטלוויזיה.
אלו שלושת הפספוסים הכי גדולים שלי מאז הוקם המועדון, אני די בטוח שהמשחק בנהריה לא ייכנס לרשימה עתידית של פספוסים גדולים אבל היי הפועל, Prove Me Wrong!