לפני שנה וכמה ימים התיישבתי מול המחשב בבית והכנתי רשימה של דברים שארצה להספיק לעשות בגיל 25. הרשימה כללה דברים בתחום המאוד אישי, דברים מקצועיים, מוצרים שארצה לקנות, מקומות שארצה להיות בהם וכמובן דברים שקשורים להפועל: לחזור לליגת העל בכדורגל, לעשות פלייאוף בליגת העל בכדורסל.
נכשלתי.
בגיל 25 הגשמתי הרבה שאיפות אישיות ומקצועיות, קניתי דברים שרציתי וביקרתי במקומות אדירים, חגגתי חזרה לליגת העל בכדורגל אבל דבר אחד לא הספקתי לעשות בגיל 25: לעלות לפיינל פור בליגת העל בכדורסל.
ביום שני האחרון חגגתי 26 (תקללו חופשי, חתיכת יום הולדת סידרו לי).
אמנם כתוב פה "חגגתי" אבל עד סביבות השעה 20:50, זה היה רחוק מאוד מחגיגה – יותר כמו סערת רגשות מטורפת ומפחידה.
בדיקה קצרה בויקיפועל מגלה שהפעם האחרונה בה שיחקה הפועל ב-4.6 הייתה בשנת 1994, אז קבוצת הכדורגל הובסה 4-1 מול הפועל חיפה בזמן שאני חוגג יום הולדת שנתיים.
האמת? לאורך השנים דווקא אהבתי את הידיעה שביום הולדת שלי אין כמעט סיכוי למשחק – אין לחץ, אין פחד מהפסד שיהרוס את החגיגה ולרוב בתחילת יוני אנחנו בתחילתה של הפגרה, השלב בו היא עדיין לא "פגרע".
אז אחרי 26 שנים זה הגיע, הכי חזק שיש זה הגיע – לא סתם משחק ביום ההולדת שלי, משחק על עליה לפיינל פור אחרי 13 שנה ולראשונה מאז עוף החול האדום הרים את ראשו מחדש.
הדמעות בעיניים בסיום היו לא רק משמחה והתרגשות מהרגע ההיסטורי אלא גם מההקלה הגדולה וההבנה שסוף סוף, כמה שעות לפני שהוא נגמר, אני יכול לחגוג את יום הולדתי.
ועכשיו? פיינל פור, אשכרה פיינל פור. אני ממש לא הולך להתייחס למשחק הזה בצורה מקצועית.
אני רק יודע שאני כל כך מחכה לראות 5000 אדומים צובעים את היכל ההם ונותנים לחבורה באדום תחושת ביתיות גם ממעלה היציע המנוכר.
ובינתיים? אלך לעדכן את רשימת המטרות שלי לגיל 26, אתם כבר יכולים לנחש מה אני הולך לכתוב בה.