זו הייתה, בשבילי, עונה בינונית. כמעט כל ניצחון או התעלות נתקלו בהפסד מחזור מאוחר יותר, וכך גם כל הפסד יוצא דופן וכואב. ניצחון מסעיר על ירושלים במחזור האחרון? יאללה הפסד משולש ומדכדך בדרבי. ניצחון בהארכה על מכבי בבית? הפסד לאשדוד מיד אחר כך. רבע גמר היסטרי שלקחנו בחוץ מול באר שבע במשחק שעשה רושם שלא ייגמר? הפסד משמים מול ראשון באולם המדכא בירושלים בחצי הגמר, כשהקהל רחוק מהפרקט ואני מרגיש מנותק מהמשחק.
אלו סיפטומים, בעיניי, של קבוצה לא מחוברת שמתקשה לייצר חוויה של שותפות ועבודה למען מטרה אחת, שלא הצליחה בהפסדים או בנצחונות להרגיש לגמרי הפועל, גם אם החמישייה על המגרש הייתה מרובת הכישרון ביותר שראינו מאז שחזרנו לליגה.
אנחנו עומדים בפני קיץ חשוב שיכיל בתוכו החלטות חשובות, כשהמשמעותית ביותר מביניהן היא זו שתכריע את זהות הדמות שתנהיג את המערכת, המאמן של הפועל. כדי לייצר תחושה שתאפשר לנו להיות ביחד, בנצחונות ובהפסדים, הוא חייב להיות אדם שנרגיש שאפשר לסמוך עליו, שאוהב את הקבוצה שנבנתה ואת המועדון, ששומר עלינו מבפנים ומבחוץ. מה שמערער אותנו, יותר מהישגים ספורטיביים דלים, זו אפאתיות. המועדון הזה חי על תשוקה וסערה, מאז יום הווסדו. הוא צריך שהאנשים שמובילים אותו יצליחו להחזיק אותן ביחד כדי לייצר שלם שהולך קדימה, מתוך אמונה שלמה במה שהוא מייצג. כשהכל מתחבר – אף אחד לא יכול לעצור אותנו (גם אם על המגרש אנחנו לא תמיד מנצחים), אבל כל כך קשה לגרום לזה להתחבר בצורה הנכונה ולאורך זמן.
אני כן בטוח למדי, שאם יבחרו האנשים הנכונים, הפועל תעלה על הדרך הנכונה. כי המשאבים, המתקן והרצון קיימים – עכשיו צריך להחליט איך משתמשים בהם כדי להרגיש שוב חלק מקהילה אחת עם מטרות משותפות.