העונה הסדירה מאחורינו, וזה הזמן לסיכומים רגע לפני סדרת רבע הגמר מול מכבי אשדוד שתחל כבר מחר. קיבצנו ארבעה אורחים שיספרו לנו, כל אחת מהזווית האישית שלו, על המשחק הטוב, הרע, המאכזב והמרגש של העונה הסדירה.
המשחק הטוב: ניצחון ביתי בדרבי – עוזר המאמן עמית בן דוד
זו הייתה הפעם הרביעית שפגשנו את מכבי העונה, למשחק קריטי שקבע את מיקומנו בסוף הסיבוב השני. הגענו למשחק הזה אחרי תקופה קצת מבלבלת, ניצחון דרמטי בראשל"צ, הפסד צורב בנס ציונה שאולי בדיעבד – היה זה שהביא לנו את הניצחון.
מהרגע שדרכתי באולם, יכולת להרגיש משהו שונה באווירה. מן תחושה כזו באוויר של מערכת שלמה בטירוף: מאמנים, שחקנים ומעל הכל – הקהל. עמדתי עם ברק (העוזר הנוסף) בחימום ליד עיגול האמצע, והיה לי ברור שהיום זה היום – אנחנו הולכים לעשות את זה.
ההכנה למשחק, כמה שזה נשמע מצחיק כשמדובר בדרבי, הייתה רגילה לחלוטין. ראינו את מכבי, שיחקנו איתה יותר מכל קבוצה אחרת וידענו מה אנחנו צריכים להביא כקבוצה כדי לנצח. היינו מוכנים כמעט לכל דבר שהם מביאים למשחק, וההכנה, זה כמובן ניתן רק להגיד רק בדיעבד, יחד עם הטירוף הבלתי מוסבר בערב אפריל נעים של תל אביב, גרם לזה להיראות כמו שזה נראה.
מבחינת הצוות המקצועי, בכל משחק ובמיוחד בדרבי, אין סיפוק גדול יותר כשאתה מכין תכנית משחק והשחקנים מבצעים אותה בשלמות. בטח כשהתוצאה הסופית היא ניצחון בדרבי. ראינו את הקבוצה מתקדמת תוך כדי משחק, את מאט, תומר וטוני שולטים ברחבות ומגיעים לסלים קלים, את רביב שולט בקצב המשחק, את ג'רל עם פעולות "קטנות-גדולות" ואת אדריאן עם הנקודות החשובות במאני-טיים.
הדרבי הזה הוציא אותנו לסיבוב שלישי נהדר, והעניק לנו המון ביטחון להמשך הדרך. גילינו את הפועל הקשוחה, זו שלא נשברת וחוזרת מפיגורים או מגיעה למשחקים ויכולה לשלוט בהם מהרגע הראשון בדרך לניצחון.
המשחק המאכזב: ההפסד הביתי לבני הרצליה – ניתאי אריה
ההפסד לנס ציונה שחזרה מפיגור דו ספרתי, היה המשחק הראשון שחשבתי עליו כמשחק המאכזב של העונה. אבל האמת היא, שאותו הפסד היה בעיצומה של תקופה זוועתית שהתחילה באותו משחק מול הרצליה. למשחק מול הרצליה באנו אחרי שלושה ניצחונות רצופים, כולל אחד הירואי מול הפועל ירושלים. כבר מהרבע הראשון היה ברור שהפעם זה לא הערב שלנו, כאשר ירדנו ממנו בפיגור של 34:16. למרות מחצית שניה בה צמצמנו נזקים, לא סגרנו את הפער. ג'ף אדריאן עשה באותו משחק ככל העולה על רוחו וגרם לי לתהות איך הצבע שלנו היה יכול להראות עם גבוה מסוגו. הוא קלע 25 נקודות ולקח 11 ריבאונדים, שזה ריבאונד אחד יותר ממה שגפני והווארד לקחו ביחד. גם מחוץ לקשת הרצליה הייתה דומיננטית, עם יותר מ50% קליעה (12/22). ההפסד התחיל כדור שלג שלילי שהתגלגל עד לסוף הסיבוב השני. התסכול היה עצום, משום שזה יצר ספק לגבי היכולת שלנו לנצח משחקים "רגילים" שהם לא דרבי או משחק חוץ נגד ירושלים. לשמחתי בסיבוב השלישי אותו ספק הוסר והספינה שלנו התייצבה. כנראה שצריך לומר תודה להרצליה שנתנה לנו סטירה באותו ערב, אשר חישלה אותנו להמשך.
המשחק המרגש: ניצחון החוץ באשדוד – חנן אביב
המשחק המרגש של השנה מבחינתי הוא משחק שלא הייתי בו. יתרה מכך, הוא משחק שראיתי במצטבר משהו כמו חמש דקות מתוכו. אני כותב, כמובן, על משחק החוץ באשדוד שהבטיח להפועל כמעט סופית את המקום החמישי לקראת הפלייאוף, וגילם בתוכו חלק משמעותי מהחוויה הרגשית שעוד יכולה להפוך את העונה הזאת למופלאה. חוסר היכולת לצפות במשחק, בעקבות היעדר השידור הכמעט מוחלט, הפך את המעקב בפליי ביי פליי באינטרנט למורט עצבים. חוסר האונים כשאינך יכול לקבל אפילו את אשליית השליטה הקיימת בצפייה אקטיבית במשחק הוא בלתי נסבל, והופך את התגובות לקיצוניות לשני הכיוונים. המרמור הקולקטיבי בפורום האוהדים (עם יתר אוהדי הפועל האומללים שלא נסעו לאשדוד) מהשידור החסר הפך את הסיטואציה לדומה עוד יותר לצפייה קולקטיבית ביציע במשחק רפאים שנכתב בשורות קצרות במחשב. "אנחנו עושים הגנה כמו שצריך היום", "שומרים על היתרון", "שוב זה בורח לנו מהידיים", היו כולן השערות על בסיס הדיווחים התמציתיים באתר. ואז בהתקפה האחרונה, קסם השידור חזר. יכולנו לראות את הפועל לשתי דקות של מתח אטומי, את ג'רל החכם מקפיץ באוויר את הכדור לאדריאן, שבקור רוח מופתי מניח אותו בתוך הטבעת. כמה שניות אחרי זה נגמר, הפועל סוף סוף מנצחת באשדוד, המסך שוב שחור, אבל אנחנו במקום אחר – איפה שהייאוש קטן והתקווה מתחילה.
המשחק הרע: הפסד במשחק הרדיוס מול מכבי חיפה – צור שדה
7:10 אני שונא להגיע עם האוטו לעבודה – הדלק, הפקקים, העצבים המיותרים על הבוקר… אבל ב-19.11 לא הייתה ברירה, בערב יש משחק רדיוס בגן נר נגד מכבי חיפה וצריך להספיק להגיע מתל אביב ועוד לאסוף חבר בדרך.
8:50 קצת אחרי הפקקים והטלפון מצלצל, אחותי מספרת שדוד שלי נפטר במפתיע. הלם, עצב, הרגל רועדת על הגז, בקושי הצלחתי לנהוג למשרד. כוס מים ופרסה הביתה. סרט רע.
18:00: אמא שלי, לא אוהדת ספורט גדולה ובעיקר זו שאיבדה הבוקר את אחיה אומרת: "סע למשחק, תתאוורר, ימים קשים לפנינו", אני עדיין מתלבט.
18:29: ווטאסאפ – תתארגן, נוסעים. "לא מאמין לך" הוא ענה, גם אני לא.
22:50: גן נר. "הפועל את בשבילי מפלט", זה מה שאנחנו תמיד שרים, אז למה לעזאזל המפלט נראה ככה? במקום בריחה מהמציאות, הפועל פשוט המשיכה את יומי השחור – פשוט לא הופענו, חיפה דרסה וסידרה הפסד שני ברציפות. הנסיעה הביתה הייתה שקטה, זה לא יום שאפשר לסכם במילים, זה פשוט הכי רע שיש.