הסימנים הופיעו כבר בכיתה א', קבוצת למידה קטנה, נפרדת, בתוך הכיתה, עם מורה אחרת מהמורה של כולם, עם חוברת אחרת. בכיתה ד' זה כבר התגבר, שיעורים בכיתה נפרדת, "מרכז למידה", קצב אחר, חומר אחר, חוברות אחרות וציונים גבוהים במבחנים קלים מדי.
בחטיבה התחלתי עם כולם, באותה כיתה, עם אותו החומר ואותן החוברות, ניסיתי לתת פייט, באמת שהשתדלתי אבל זה לא היה זה, בכיתה ח' עברתי להקבצה ג', בט' כבר הוציאו אותי עם עוד כמה חברים לכיתה נפרדת בזמן השיעור, הזדמנות אחרונה, בית המפסידים, גם שם לא שרדתי. באמצע השנה כולם כבר הרימו ידיים, סוף סוף קיבלתי פטור משיעורי מתמטיקה.
איך שנהניתי מזה, בזמן שחברי חרשו למבחנים, חישבו פרבולות, צירי X ו-Y וניסו למצוא מכנה משותף, אני נמנמתי על הדשא, מנצל כל דקה פנויה להשלמת שעות שינה.
השנים עברו וחוסר הידע במתמטיקה הפך ליתרון/חיסרון בסיטואציות שונות – מתקשה לחשב את הטיפ במסעדות וכמה בכלל כל אחד צריך לשלם, לא מבין איך להוסיף מע"מ ונמצא במלחמה תמידית עם עולם המספרים.
ואז מגיע השלב הזה בעונה, בכל עונה, זה מתחיל 3-4 מחזורים לפני סיום הסיבוב השני, המחשבונים נשלפים, החישובים מתחילים – איך מסיימים מקום 6, למה לא כדאי לסיים מקום 7 ובאיזה הפרש מותר, אם בכלל, להפסיד?
אם יש דבר אחר שברור לי מהתנהלות אנשי מנהלת הליגה, זה שאף אחד מהם לא היה ב-"מרכז הלמידה", איש מהם לא למד בחוברות אחרות משאר הכיתה ואף אחד לא בחר במגמת דשא על חשבון שיעורי מתמטיקה. מקבלי ההחלטות בכדורסל הישראלי רחוקים מלהתחשב באוהד לקוי הלמידה.
אני נשבע, בניגוד לתיכון, הפעם אני לא רק מנסה, אני גם רוצה להבין, אני קורא את ההסברים, את הניתוחים ואת שלל הסיטואציות, נשבע שפעם אני מגיע מוכן, הפעם אני יודע בדיוק מה צריך ואיפה, הפעם אני בכיתה של כולם.
אבל על מי אני עובד? אני יודע שברגע האמת, כשהפועל תעלה למשחק מול אשדוד ביום שני, שוב אתקשה לחשב את כמות הנקודות שקלענו ברבע, את הריצה האחרונה במשחק, שכל מה שארצה זה פטור מחישובים. עזבו אותי ממשוואות, הפרשים והקבצות, זה לא בשבילי, אני מסתפק בשתי נקודות.
הפועל, בשם כל לקויי הלמידה, בשמם של אנשי הקבצה ג' ומגמת הדשא, סבלנו מספיק, תנו לנו קצת נחת, שחררו אותנו מהמחשבונים ותעשו מה שצריך כדי שלא נסיים מקום 7.