הפגרה מאחורינו, אבל הרגשות המעורבים שהביאה עמה הנבחרת עדיין איתנו. הליגה חוזרת למשחק שאמור להיות נוח על הנייר מול מכבי חיפה, אבל אצל הפועל כפי שכבר למדנו, אין משחק נוח. צללתי פנימה אל הסוגיות הללו.
אל אל ישראל?
אני ישראלי גאה בסך הכל. עשיתי צבא, עושה מילואים, אוהב את השפה, את האוכל וגם חלק גדול מהעם. אז איך זה כשהנבחרת משחקת ההתלהבות שלי עצורה. ייתכן והסיבה לכך היא שאני לא מצליח לעשות את הסוויץ' בראש ולשים בצד לכמה רגעים את אהדתי להפועל. לא יכול לשמוח משלשות של גיא פניני, לא מצליח לתמוך בהאוול שכל כך תסכל אותי בתקופה ששיחק אצלנו, לא מסוגל לפרגן לתמיר בלאט שנטש אותנו בקיץ. הכל אצלי נצבע בצבעים של מי שעשה טוב להפועל ומי שעשה רע להפועל. גם עבור השחקנים שלנו שזומנו השמחה שלי לא הייתה שלמה, בטח עם החשש לפציעות שהתממש עם הפציעה של תומר גינת. אבל האמת, שזה הרגיש לי מוזר לראות את השחקנים שלנו עם מדים שהם לא של הפועל, שמחים ומתאמצים עבור קבוצה שהיא לא שלנו. אפילו שנבחרת ישראל לא באה על חשבון הקבוצה שלנו, עדיין כאב לי לראות את מנקו, גינת ולימונד נמצאים בזרועותיה של מישהי אחרת.
בחזרה לשגרה – האם נוכיח שאנחנו לא תחפושת?
יצאנו לפגרת הנבחרת עם טעם חמוץ. אחרי שניצחנו בחוץ את מכבי תל אביב והפועל ירושלים, הרגשנו שאנחנו על גג העולם ושאי אפשר לעצור אותנו. האופוריה לא נמשכה יותר מדי זמן והתפוצצה עם הפסדים לבני הרצליה החלשה ולגלבוע/גליל. הפועל שלנו היא אחת הקבוצות היחידות בליגה שעוד לא ברור מה היא. לפעמים אנחנו משחקים כמו קבוצה ששייכת לעילית של הליגה, לצד חולון ומכבי תל אביב, אך לפעמים אנחנו מביכים את עצמנו מול נמושות הליגה. מאניה דיפרסיה של ממש. הדבר לא תקף רק על הקבוצה כמכלול, אלא גם על רוב שחקני הסגל כבודדים. למעט מקניל ובנקס שמציגים את אותה יכולת מצוינת במרבית המשחקים, היתר עוד לא מצאו את האיזון. ההתמודדות הקרובה מול מכבי חיפה היא הזדמנות ליישר קו. כל שחקני הרוטציה שלנו הוכיחו לפרקים שיש להם כדורסל איכותי. זה הזמן להגביר את הקצב, להפגין בטחון עצמי, להיות יותר מרוכזים ולהראות לכל הליגה שאנחנו לא רק תחפושת של קבוצה גדולה.