30.12.18, 10:00:
מייל ממני לבוסים בעבודה:
"היי,
בעקבות העפלתה של קבוצתי היקרה לחצי גמר גביע המדינה לראשונה מזה 5 שנים, אשמח לקחת יום חופש ביום שני 11.2 מעל מנת שאוכל לצאת מוקדם לירושלים שם יתקיים המשחק ולהתכונן למפח הנפש כראוי"
30.12.18, 10:06, מייל תגובה:
מה יקרה אם תזכו באליפות? תרצה שנה חופש כדי להתאושש?
לא מאושר!
סתם, יש לך יותר מדי ימי חופש ואם אתה רוצה לבזבז אותם על החלומות באספמיה שלך מי אנחנו שנעצור אותך?
תעדכן ביומן.
עדכנתי ביומן, ספרתי את הימים בטירוף וכבר מהסופ"ש ובעזרת הטורים של שחקני העבר והסרטונים שעלו בפייסבוק, נכנסתי לאווירה – כל מה שעניין אותי הוא שיגיע כבר יום שני בערב.
את הצהריים המוקדמים של יום חצי הגמר העברתי עם חברים בירושלים הקרה. ארוחת צהריים, סיבוב קצר בשוק והמתנה לא קצרה מחוץ לאולם. הלב פעם חזק, האמנתי שאנחנו יכולים לעשות את זה. לנצח.
המשחק התחיל ונגמר כמו שנגמר, ביקשתי באותו מייל להתכונן למפח הנפש כראוי, זה לא עזר, שום דבר לא הכין אותי לזה.
למרות זאת, מסתבר שהיתרון במשחק שמתחיל ב-18:30 הוא האפשרות להיות בבית ב-22:00 ולנצל את הדיכאון להתרסקות מרשימה למיטה עד הבוקר שלמחרת. בלי לקרוא סיקורים או לראות את התקציר, רק לעצום עיניים ולברוח מהמציאות.
האמת? עדיין לא התאוששתי, עברתי בחמישי ליד מסך שהיה פתוח על משחק הגמר ולא יכולתי להסתכל. תחושת הפספוס והתסכול לא משחררת, מחזיקה חזק בגרון ולא מוכנה להרפות ולתת קצת אוויר, הפועל ת"א הייתה חייבת להיות בגמר הגביע הזה, והיא לא, כל כך לא.
ועכשיו מה? לא רק שהם ריסקו לי את החלום לחתיכות, עכשיו אני צריך להגיע לדרייב אין, לשבת ביציע לא שלי ולראות את מכבי ראשל"צ? שוב המילטון וסימפסון? זה כמו לפגוש אקסית שזרקה אותך יומיים אחרי הפרידה. מוקדם מדי, מיותר מדי, לא הוגן.
חלום הגביע נגמר ואני עוד לא בטוח שאני יודע מה הן המטרות החדשות של הפועל, אני יודע דבר אחד, אני מגיע למשחק מול ראשל"צ ביום א' כי אני לא רוצה להתמודד עם החלום שנגמר, אני רוצה לחלום חלומות חדשים.
ולסיום: קרלון בראון, תודה ענקית על הכל.
אזכור אותך תמיד כאחד הגדולים שראיתי באדום, תודה על הסטורי הכי מרגש אי פעם ומחכים כבר לראותך אותך בדרייב אין, ביוניק מן.