נכנס הביתה, מוריד את הצעיף מהכתף, הכל חשוך ושקט.
הכיסא במקומו מול המחשב, החלון מונח על ציריו, שולחן האוכל עדיין נשען על ארבע רגליים איתנות. אף אחד מהם לא לוקח בחשבון את העובדה שהעולם רעד לפני פחות משעה. מתיישב על הספה ונושם עמוקות, מנסה לשחזר את הערב שעבר עליי.
מהרגע הראשון הפועל נראתה כאילו הגיעה להחזיר למציאות על כל ההפסדים המרגיזים ושברונות הלב של העונה האחרונה. היה נדמה כאילו כל אלו הובילו אל הדרבי, אל שעתיים מזוקקות של ספורט מול היריבה הגדולה ביותר שלנו, שדמותה תמיד נראית לנו כמייצגת המושלמת של המוזכרים לעיל – בלתי עבירה, מתסכלת, ובמובנים מסוימים מפחידה ומייאשת.
דווקא מול הרגשות הללו הפועל נעמדה על הרגליים האחוריות והציגה משחק הגנה והתקפה אדיר, ומכבי מצידה החזירה בכדורסל באותה רמה של אינטנסיביות ואיכות, נענית לאתגר. ושעתיים שהיוו את שיאה של עונה שלמה, התכווצו להתקפה אחת אחרונה של עשר שניות, כשהמשחק בשוויון והכדור בידיים של ג'רל מקניל אחרי פסק זמן של הפועל.
נשכבתי לאחור, משחזר את המהלך בראשי, מותש לחלוטין. לפעמים מספיק רגע אחד כדי להבין שהמועדון הזה, על שלל צורותיו, גורם לי להרגיש. עצב ושמחה, כאב וצער ואהבה. ולפעמים את כולם ביחד, כשעונה שלמה עומדת על חודו של רגע אחד, וכל מה שנותר לך לקוות זה שיהפכו יחד למשחק שתזכור תמיד. בעודי גולש לחלום, נזכרתי שוב במילים שמלמל אוהד שמהבעת ותווי פניו נראה כאילו ראה כבר משחקים רבים מספור ועבר על פניי בדרך החוצה מהאולם: "עזוב נו, מה שווה הכל בלי זה?"
יאללה הפועל!