היה לנו הפועל, עד הקצה. משחקים צמודים שמוכרעים בדקה האחרונה, הפועל שמפסידה משחק שהרגיש לגמרי בידיים שלה, ואז מנצחת משחק קשה ביותר נגד כל הסיכויים. ישנו סגל טוב, שלוקח לו זמן להתחבר, אבל ברגעים שבהם זה קורה הדברים נראים נהדר. כשזה לא קורה, אנחנו מתקשים לצופף את השורות, להחזיק מומנטום ולעצור את הקבוצה השנייה בהגנה.
יש לנו משחק התקפה שעדיין נבנה, עם שחקני קו אחורי שיודעים לשים סל אבל זקוקים לביטחון שבהדרגה מגיע, וקו קדמי שמאז הגעתו של טוני גפני נראה טוב יותר.
יש לנו משחק הגנה שעדיין נבנה, וברגע קריטי של העונה (דרבי) התחבר לתצוגה מופלאה של כדורסל, עם עבודת תיאום נפלאה של הקבוצה כולה ועבודה אישית מרשימה של כל אחד מהשחקנים.
יש לנו עוד זמן לראות לאן העונה הזו הולכת, אבל המשחק אתמול והניצחונות על חולון בבית ועל הרצליה בחוץ מראים שיש להפועל כוחות השנה ללכת קדימה. האם הכוחות האלו ישמשו אותנו כדי להתקדם ולהשתפר? נחיה ונראה. רפי מנקו אמר אחרי הדרבי, בצדק, שנלך ממשחק למשחק, בהדרגה, בסבלנות. אולי זה הדבר שהקבוצה צריכה כרגע יותר מכל.
מבין אחד עשר המשחקים של הסיבוב הראשון ששיחקה הפועל, חמישה הסתיימו בפער של 5 נקודות ומטה. שלושה מהם לטובתה של הפועל (חולון, נס ציונה, מכבי), שניים לטובת היריבה, בהפסדים המרגיזים לאשדוד ולגלבוע. המגמה שנראתה בשנים עברו, של הפסדים קבועים במשחקים צמודים, מתחילה להשתנות. עם זאת, גם במשחקים הצמודים הפועל מתקשה לנצח באופן עקבי. לקבוצה הזו, לקראת הסיבוב השני, דרוש רצף. רצף של סגל, של שחקנים לא פצועים, של תיאום התקפי והגנתי, ודרוש שכל זה יתורגם לתוצאות. הפועל של העונה, אולי כתמיד, מושפעת ממומנטום שלילי ולחץ, שמקשים עליה לתפקד. כשהיא טובה ובטוחה בעצמה, היא קבוצה שקשה לעצור. נותר רק לקוות.