היה משחק מגעיל בראשון, וסוף שבוע קשה בכל הנוגע להפועל. דווקא אחרי הניצחון המרגש בחולון, שהושג בדמם זיעתם ודמעותיהם של כל מי שקשור במועדון בדרך כלשהי, הגיעו הדיונים החוזיים בתקשורת והתחושה שהקרקע שוב נשמטת לנו מתחת לרגליים. תחושה שהתחזקה אחרי נהריה וגורמת לך לרצות לברוח מהדרייב אין ולא לחזור, לזרוק גם את העונה הזו לפח ויחד איתה את כל מה שהפועל ניסתה לעשות בשנה האחרונה (ובעצם, בכל השנים האחרונות) – להפוך להיות קבוצת הכדורסל הטובה בארץ.
במועדון ספורט, וניתן לומר זאת לחיוב ולשלילה, קשה להסתיר משברים מהסוג הזה. בגלל טבעו המדיד של המשחק, קבוצת כדורסל תתקשה להציג תוצאות שלא ישקפו את המתרחש מחוץ לפרקט. ואם אפשר לנסות להמיר תבוסה של 25 נקודות למילים, ניתן לומר שמה שהתערער, יותר מכל, היה האמון בקבוצה ובמועדון. אמון הדדי באחידות המטרות והדרך של הגורמים הקשורים אליו: האוהדים, השחקנים וההנהלה. השאלות הקיומיות של אוהדי הפועל הופנו פנימה כחיצים של ביקורת: האם אנחנו רוצים להיות מועדון מנצח? האם אנחנו מסוגלים לכך?
אלה שאלות שחשוב לשאול, אך חשוב גם לזכור שהתשובות אליהן עדיין לא ניתנו באופן סופי. שהעונה הזו, יותר מכל עונה אחרת מאז 2007, משקפת את הרצון העמוק של כולנו לראות את הפועל משיגה את מה שנדמה עד לפני שנים מעטות כבלתי אפשרי. שהעונה הזו עוד לא גמורה, שעוד רגע טאקר חוזר מפציעה, שרביב חוזר לכושר הטוב שלו, שליונס הוא שחקן אדיר ותומר גינת ותמיר בלאט הם שניים מהשחקנים הצעירים הטובים בארץ. וחשוב מכך, שהסגל הזה, והקבוצה הזו, הם תולדה של עבודה של שנים ארוכות של כולנו במטרה להפוך את הפועל למה שהיא צריכה להיות.
וגם העונה אנחנו עדיין יכולים להביא אותה יחד לשם, או לכל הפחות לעבוד יחד כל עוד הסיכוי לכך קיים.
בואו לא נוותר על הפועל, על עצמנו, על השותפות שבנינו בהרבה מאמץ וכאב.
יאללה הפועל (עדיין ותמיד)