אחרי חמש עונות בליגה הבכירה, עומדת הפועל השנה מול התמודדות שהייתה זרה לה בעונות הקודמות: הצורך לנצח את ההיסטוריה החדשה שלך. אחרי מספר עונות שהתחילו בתקוות גדולות, ולעיתים קרובות גם בניצחונות גדולים, והסתיימו באכזבות בעוצמות משתנות, גם את החודשים האלו מלווים מספר נצחונות מרשימים, שהאחרון בהם – בהרצליה, הדגיש את העוצמה של הקבוצה הנוכחית והקהל שעומד מאחוריה, במיוחד לנוכח איבוד בורג חשוב בסגל הקבוצה ברבע השלישי.
למפגשים מול גלבוע/גליל יש נטייה להגיע בדיוק בצמתים מהסוג בו אנו נמצאים. ב-2013 הפועל הגיעה לגן נר עם סיכוי ממשי למקום 7 והימנעות מדרבי ברבע גמר הפלייאוף, עם אחת מהקבוצות הטובות שנבנתה כאן בחמש השנים האחרונות, ועם תקוות גדולות לעונה סנסציונית עם תקציב מינימום. אז, משחק שהתחיל ביתרון משמעותי הסתיים בהפסד מתסכל שאילץ אותנו להגיע לסדרה מול מכבי, לשלושה הפסדים במשחקים צמודים ומתסכלים מאין כמוהם, וסיום עונה מפתיעה בטעם מר.
בעונה שעברה הגיעה גלבוע לדרייב אין, למפגש של להשאיר סיכוי לפלייאוף או לחדול מול הפועל ואולם מפוצץ באוהדים שהחליטו לקוות בכל זאת לשינוי, לאחר המשבר החברתי והמקצועי שפקד את הקבוצה באביב. משחק רע שלנו הסתיים בפער 15 לטובת גלבוע, והבהיר לנו שהגיע הזמן לקפל את התקוות הקלושה לעשות משהו בשנה שהתחילה בכיוון אחר לגמרי.
יחד עם זאת, המקרה המתואר לעיל היה הפעם היחידה מאז שהפועל חזרה לליגה בה הפסידה במשחק בית (שאינו רדיוס) לקבוצה הצפונית. אנחנו מגיעים במיקום ליגה טוב יותר מהיריבה למשחק בשני, עם דחיפה מאסיבית של הקהל, ומשחק הגנה שהולך ומשתפר בכל שבוע. נותר רק לקוות שכל אלו יתורגמו לתוצאות חיוביות על הפרקט.
לא תמיד קל להרגיש שדברים הולכים להיות בסדר, שיש מי שאפשר לסמוך עליו. אבל הפועל זה ליפול ולקום וליפול ולקום, ונכתוב זאת שוב ושוב כדי שלא נשכח.
בניגוד לאחרים, אין לנו על מי להישען מלבד עצמנו.
יאללה הפועל.