בסוף הכל חוזר לזה.
הכל חוזר לרגע שבו אתה מסתכל על השעון, ומתחיל להאמין שיש סיכוי שהפועל תנצח.
אתה יודע שהפעם היא לא תבעט בדלי, שמה שאתה רוצה יהיה עוד מעט שלך.
בסוף, זה להוביל על אליצור נתניה 53:64 אי שם ברבע האחרון ולהגיד לעצמך שעוד רגע אתה בגמר הגביע נגד מכבי, במשחק אחד על תואר, בעונה שהתחילה בליגה השנייה (וכמה חבל, גם הסתיימה שם).
בסוף זה לנצח בלי הפסקה כדי להגיע לחצי גמר הגביע מול הפועל אילת ולדעת שהפעם אנחנו ממשיכים עד הסוף. כי הפעם אנחנו אחת הקבוצות הטובות בארץ, עם שחקנים שמבינים את חשיבות העניין.
בסוף זה להגיע למשחק מספר חמש בסדרה מול הפועל ירושלים ולראות את נייט רובינסון עם הכדור. זו הידיעה הברורה שגם הפעם הוא יקלע את הזריקה הזאת, שעוד 24 שניות אנחנו בפיינל פור.
אבל הרבה לפני הסוף, בהתחלה של הדברים, אתה נזכר שזאת הפועל. ואתה יודע שלחשוב שאתה יודע מה יקרה זאת איוולת מוחלטת. אבל אתה גם יודע שלא תפסיק לקוות.
יום שני מלחמה.
יאללה הפועל!