בספר "קדחת הדשא" (Fever Pitch) של אוהד ארסנל ניק הורנבי, הוא פורס בפני הקוראים את אחת החוויות הראשונות שלו כצופה במשחק כדורגל שטרם הפך לאוהד. הוא מתאר כמות גדולה של אוהדים שנראו סובלים רוב הזמן. ובהמשך כשהפך להיות אוהד אדוק בעצמו, הוא הבין את הסבל העצום שחשו אותם אוהדים. באהדה יש סוג מסוים של מזוכיזם שמתמזג באופן הזוי עם הנאה. התמכרות בלתי מוסברת ליכולת גרועה או לפעולות קטנות ומעצבנות של השחקנים.
כל אוהד מסור יכול להזדהות עם תחושת החמיצות שעולה במשחקים. לא פעם השחקנים מצדיקים את ההתמרמרות שעולה מן היציע. חייבים להודות שכאוהדי הפועל, אנחנו גם זקוקים במידה מסוימת לכישלונות ויכולת רעה. בין אם זה בשביל להצדיק את היותנו קהל נאמן או משום שכל כך התרגלנו כבר ללוזריות, שאנחנו מרגישים שם נוח יותר. תחילת העונה המשיכה את הקו אליו אנחנו רגילים. הפסדים מעצבנים, איבודי כדור, אינסוף שטויות, החלטות תמוהות של המאמן והרבה תסכול ועצבים. הדברים התחילו להתהפך ביד אליהו עם הניצחון בדרבי. ואחריו הגיע הפסד במשחק צמוד מול חולון, ניצחון על נהריה, ניצחון חסר היגיון בירושלים וניצחון על אילת באולם הכי נאחס שקיים.
גם על הסגל נהיה קשה להתלונן. האוורד מתגלה כשחקן לא רע בכלל ורחוק מהפלופ שחשבנו שהוא, גפני מותיר אותנו חסרי מילים, מנקו לא תמיד יציב אבל דואג לפצות עם שלשות במאני טיים, לימונד בכושר הטוב ביותר משלו מזה שנתיים, בנקס הפך משחקן חסר ביטחון למפלצת ומקניל מסתמן כאחד השחקנים הטובים בליגה. נכון שגינת ומקי בתקופה פחות טובה, אבל האיכות והכושר הטוב שהיתר נמצאים בו, מפצים על כך. חייבים להזכיר גם את מאמן הקבוצה, דני פרנקו, שהתחיל ברגל שמאל עם פתיחת עונה מגומגמת והשחרור של ג'ף אלן שעורר מחלוקת. אך כעת הוא נראה כמו האיש הנכון עבורנו, שיכול לגרום סוף סוף לשדרוג לו ייחלנו.
כל האנרגיות החיוביות והמפתיעות שיש סביב הקבוצה, יפגשו למבחן את בני הרצליה אותה ניצחנו פעמיים העונה בצורה מרשימה, עוד לפני שנכנסו לכושר המצוין בו אנחנו מצויים עכשיו. הרצליה מחזיקה במאזן הגרוע בליגה ביחד עם מכבי חיפה וניצחה רק ארבעה משחקים העונה. כולנו מקווים שהמומנטום יימשך ושנוכל להמשיך להביט אל צמרת הטבלה. אבל אם בכל זאת נבעט בדלי ונפסיד, נוכל להתנחם בכך שחזרנו לאזור הנוחות שלנו ונמשיך לסבול להנאתנו.