כמה דקות אחרי שריקת הסיום של המשחק המטורף בירושלים, האוהדים עוד שואגים ברקע ועל המסך מתראיין דני פרנקו.
אחרי כמה תשובות סטנדרטיות הוא זורק מבט הצידה ומתחיל לדמוע. "פעם שעברה שהיא הייתה פה הסתכלתי אחורה דקה וחצי לסוף והיא בכתה. אם היא שמחה עכשיו, זה מה שחשוב".
ניצחון ענק, קאמבק מרגש מסוג המשחקים שמכניסים קבוצה למומנטום ויכולים לשנות עונה ובסוף, הדמעות עולות לא בגלל הרגשות מהמשחק, דני בוכה בגלל שהבת שלו חוגגת. זה מה שחשוב.
ברגע אחד כל מאה המטר שנמצאים בין המקום שלי בשער 1 לבין דני במשחק נעלמים, אני מסתכל עליו וגם לי יש דמעות. מדמיין את הקטנה שלי שישנה בחדר ליד עומדת מאחורי בעבודה, רואה אותי נכשל ובוכה.
פתאום אין מאמן ואוהד, אין הפועל, יש קרבה מסוג אחר – אחווה של הורים. לדני יש בת, גם לי יש וגם אותי כל מה שמעניין זה שהיא תחגוג בסיום, זה הדבר היחיד שחשוב.
וכל האחווה הזאת גורמת לי להרגיש רע. את דני עוד לא שלחתי הביתה בסיום משחק, אבל היה איזה מאמן, שקפץ על הקווים כל הזמן ולא לקח טיימאאוט לפני ההתקפה האחרונה במשחק החמישי באותה ארנה, ואני צעקתי בסוף של אותו משחק (וגם בסיום של כמה אחרים) שילך. אם אני לא טועה, גם לו יש ילדה, הכסף מהפועל דאג לשים לה אוכל על השולחן ואני צעקתי כמו פסיכי וקיוויתי שיזרקו אותו הביתה.
רגע לפני שהעיניים נעצמות אני נזכר עוד פעם בבכי של דני – ואיזו עבודה מטורפת זה להיות איש כדורסל.
תנסו לחשוב עליכם, מציגים פרזנטציה, פוגשים לקוח חשוב או כל שירות אחר שאתם נותנים והבת שלכם עומדת כמה מטרים משם, צופה בהצלחה או בכישלון. תדמיינו שבזמן שאתם כותבים מסמך במחשב במשרד שלכם, רוכנים מעליכם 2,500 בוסים ומסתכלים על כל אות שמופיעה על המסך. אני בטוח שהיד הייתה רועדת לכם יותר מהיציע ב"בית מכבי" בניצחון ההוא ב-3.3.13 (הייתי שם).
אני מתחיל לחשוב על מה שידוע לי לגבי השחקנים שלנו. אני חושב על רביב והילדים, על אלאנדו טאקר ואמיר, הילד החמוד שלו, על מתן והזאטוטים שרצים איתו על המגרש. אני לא יודע הרבה על המשפחות של השחקנים האחרים, אבל אני בטוח שכולם ילדים של מישהו, אולי הורים לכמה ילדים משלהם. הם כולם בני אדם.
ואנחנו הפועל, וכולנו פועלים.
דני ואני, המאמן הקופצני שעכשיו באמת נמצא בבית, רמי כהן, כל שער 2, תומר ורפי, רביב וכל השאר – אנחנו הפועל וכולנו פועלים. כולנו קמים בבוקר, מתלבשים והולכים לעבודה, כולנו מתאמצים לעשות את הכי טוב שלנו, לכולנו יש ימים טובים ורעים. אבל רק אלה שלהם מועברים בשידור חי ועל במה מול 3,000 אנשים.
כולנו פועלים ולכולנו יש משפחות, אבל רק אלו שלהם רואים אותם כל שבוע בעבודה, מחטיאים וקולעים, מנצחים ומפסידים. רק המשפחות שלהן זוכות להזדמנות לשמוע דגנרט מהיציע צועק לאבא שילך הביתה.
כולנו פועלים, אבל במבנה המיוחד של המועדון שלנו אנחנו גם הבוסים והם העובדים. ובואו נודה באמת, הרבה פעמים אנחנו לא הבוסים הכי נחמדים בעולם. אנחנו מצקצקים להם אחרי החטאת עונשין, מתעצבנים עליהם בגלל איבוד כדור וכועסים על חילוף לא נכון. כולנו רוצים מילה חמה מהבוס שלנו, ואז כותבים תגובות רעות לעובדים שלנו אחרי המשחק כאילו אין להם אינטרנט ועיניים.
ובדיוק שכל הבלאגן הזה מתחיל להגיע לאיזושהי מחשבה על העתיד ואני רואה את כולנו עומדים באיינשטיין ומוחאים כפיים לשחקן שהחטיא עונשין, כי הוא פועל כמונו ואנחנו צריכים להיות הבוסים הכי תומכים בעולם, אני שומע צעקות מהחדר ליד.
-"אבא, יש לי פיפי".
– "שנייה מאמא, אבא מגיע".
אני קם והולך לכיוון שלה.
-"את יודעת, ניצחנו בירושלים. בפעם האחרונה שזה קרה עוד לא נולדת".
– "יופי. אבא בוא כבר".
אחרי שהיא מסיימת אני מרים אותה שוב ומניח אותה במיטה.
"לילה טוב גמדה, אני אוהב אותך". אני נותן לה נשיקה והיא משחררת חיוך קטן.
וואלה צדק דני, זה מה שחשוב.