אבל נדמה לנו שיש מקום למשהו קצת אחר.
העונה הזאת הייתה אולי הסוערת ביותר בהיסטוריה של הפועל תל אביב החדשה.
לראשונה מזה שנים רבות, הפועל פתחה עונה בבית משלה, עם סגל שחקנים מבטיח ועם מאמן שהוכיח את עצמו בעבר כשלקח אליפות עם קבוצה טובה ובעלת פוטנציאל אך לא בעלת משאבים בלתי נגמרים. בדימיון של כולנו הצטיירה ריצה בצמרת הליגה, במרחק נגיעה קבוע מהמקום ה-1.
המציאות הייתה שונה. קטש הוחלף בשרון לאחר מספר משחקים מאכזבים, והלך וגדל מספר המשחקים הצמודים בהם הקבוצה הראתה יכולת לשחק כדורסל, אך נכשלה בשמירה על יתרון יקר ערך. יחד עם ההפסדים, גדל התסכול בקהל. תחושת מרמור שלא נחוותה ביציעי הכדורסל בשנים האחרונות כתוצאה מהאמון הרב בהנהלות הנבחרות ובמבנה המערכת, תפסה לפתע מקום. הצורך העז שמפעם מדי פעם בכל אוהד הפועל תל אביב, לזרוק את הכל לעזאזל ולהשאיר את הקבוצה להסתדר בעצמה עם כל הדבר הזה שקוראים לו כדורסל, קיבל גם הוא מעמד מכובד. רק תשאירו אותנו בליגה, ביקשנו, ותנו לנו ללכת לנוח.
אבל הצוות המקצועי והניהולי לא הסכים לתת לנו לנוח. תחילה הוחתם טרה סימונס, ואז במבצע חשאי שגבל בהזיה מסוג נרקוטי הוחתם נייט רובינסון. המנטליות של הפועל הנוכחית השתנתה, ומקבוצה שנחנקת בכל משחק צמוד, הפכה להיות אחת שמנצחת את רובם. פתאום יש לנו חבורה שיכולה לקלוע מכל טווח, ולעולם לא נכנעת, כי היא יודעת שיש לה את הכלים לחזור להתמודדות, לא משנה מה הפער הקיים מול היריבה.
גם מחר, נעמוד במצב דומה. מול הקבוצה שהייתה השנה הטובה בארץ, נגיע למשחק של להיות או לחדול. משחק אחרון בדרייב אין ל-15/16, אבל אולי לא משחקה האחרון של הפועל לעונה זו. "תאמינו, רק תאמינו", ביקש מאמן אדום כלשהו מסגל שחקנים אחר לפני משחק היסטורי שהסיכויים בו להצלחה היו קטנים בהרבה מאלו של מחר. גם אנחנו יכולים לבקש מעצמנו ומהשחקנים להאמין. זה מגיע לנו, ובסופו של דבר זה בידיים שלנו.
יאללה הפועל
הפועל תל אביב – הפועל ירושלים
יום ראשון, 21:05, היכל קבוצת שלמה
שידור בערוץ 1