מה כותבים על קבוצה שאני בקושי מכיר?
איך מתרגשים לראות שחקנים שראיתי במשך משחק אחד ו-3 וחצי רבעים?
איך באים בטירוף למשחק מול יריבה אפורה כמו הפועל אילת?
יותר מדי סימני שאלה, יותר מדי זמן שלוקח לי לכתוב טור על הקבוצה שאני כל כך אוהב, על שחקנים שמסתבר שהם שחקני הכדורסל האוהבים עלי בעולם כרגע.
המון אי וודאות וסקרנות לגבי האנשים שייקבעו את מצב הרוח שלי, אנשים שישפיעו יותר מכל על האם אצליח להירדם ואיך אקום בבוקר, הם יחליטו כמה סוללה תהיה לי ביום שאחרי המשחק – האם הווטאסאפ יתפוצץ מהודעות מהבוקר או שתהיה שתיקה מעיקה עד שעות הצהריים?
עונת 18/19 מתחילה, אין לי מושג מה אומרים על זה.
בעקבות חוקי הליגה, המיסוי ותרבות הספורט המקומית, נהיה קשה מעונה לעונה לחזות ולהבין לאן הולכת הקבוצה בעונה הקרובה. המטרות? ידועות לכולנו, החלומות? אותם חלומות בדיוק, המציאות? מה לנו ולה? מה אנחנו יודעים?
אם הייתי מספר לעצמי שאשתולל על כל העולם (השחקנים) ואשתו (המאמן) במשחק החוץ באשדוד בסיבוב הראשון בעונה שעברה, וכמה שאני הולך לאהוב אותם כמה חודשים לאחר מכן, אחרי הניצחון על אשדוד בסדרה, זה היה נגמר במכות שלי עם עצמי ובדרישה לאשפוז בכפייה הכל כלול.
אבל אולי זה הלקח שהייתי צריך ללמוד – אותם שחקנים שתכעס עליהם, תדרוש את החלפתם המידית ותקלל את הרגע בו החלטת לנסוע שעה+ כדי לעודד אותם, אותם שחקנים יהפכו לך יום ההולדת 26 לאחד הימים המאושרים בחייך, אותם שחקנים יגרמו לך לצעוד בצעדת ענק אל האולם ההוא, כתף אל כתף עם חבריך ליציע שחלמו יחד אתך על הרגע הזה בדיוק, אותם שחקנים הביאו אותך להשתתפות באירופה שנתנה לך את הזכות לטוס עם חברים ליציע, לראשונה בחייך, למשחק של הפועל בחו"ל.
אז את עונת 18/19 אני פותח אחרי שלמדתי לקח. למדתי שחובה על כולנו למצוא את האיזון בין הדרישה הלגיטימית בהחלט לראות קבוצה טובה, עלינו לזכור את חוקי המשחק אותו אנו משחקים – יש זמן. זה לא אומר כמובן שעלינו להתפשר על בינוניות וחולשה במהלך העונה,
אבל חשוב שנזכור לנשום עמוק ונעשה הכול על מנת שנגיע, כולנו, מאוחדים ובשיא כוחנו לרגעים המכריעים והקריטיים של העונה, בדיוק כמו בעונה שעברה. והלוואי ולפחות צעד אחד קדימה.
עונת 18/19 מתחילה, ואני ממש לא יודע מה לחשוב עליה, רק מת שתתחיל כבר, והלוואי שתיגמר כמה שיותר מאוחר.
שתהיה לכולנו עונה מוצלחת, על הפרקט וביציעים.
יאללה הפועל.