זמן דרבי

הדרבי הזה מייצג מעבר. מעבר מאנחנו נגד העולם, חלשים ומוכים, לאנחנו בזכות עצמנו, עומדים בגב זקוף ובעיניים בורקות ומסתכלים על היריב בלי חשש. אנחנו שמכירים בערכנו, בכוח שלנו, בהישגים שחרוטים לנו על החולצה שמתארת את ההיסטוריה החדשה, ועל החגורה שמתארת את ההיסטוריה הישנה.
הפועל תל אביב של השנה שונה במובהק מכל הקבוצות הקודמות שלבשו את המדים האדומים מאז העלייה המחודשת לליגת העל. קו קדמי ואחורי חזק, יכולת קליעה מכל טווח, שחקנים ותיקים מובילים וצעירים מובילים לא פחות, ויותר מכל תחושה שהשמיים הם הגבול. שהנה, הגענו לבאר, ואנחנו סוף סוף מרגישים שאנחנו מסוגלים לשתות ממנה. יעידו על כך מספר המנויים הגבוה ביותר בהיסטוריה של הקבוצה לדורותיה (לעונה שלמה), והשיח האדום הפנימי, שהתמלא באופטימיות בלתי מרוסנת מאז פתיחת הליגה. נכון, אנחנו מגיעים למשחק מחר כאנדרדוג, כמו שמאז ומתמיד הגענו. אבל אנחנו מגיעים עם ריח החשש של היריבה באוויר, חווים את חוסר היציבות שלה, את התחושה שלה שאנחנו איום ספורטיבי שצריך לחשוש ממנו.
מצב העניינים הנוכחי לא נוצר מואקום, אלא הוא תולדה של עבודה ארוכת שנים של דמויות מפתח בקהילה ובקבוצה, ושל קהל שהמשיך ללכת אחרי הפועל ללא תלות במצבה בטבלה או במצבי הרוח שהמשחקים שלה עוררו ברוב חבריו. העמידה החזקה מאחורי המועדון ומאחורי הסמל, ההליכה אחריו בלי פשרות, אפשרה לו למצב את עצמו בעמדת זינוק נהדרת בהווה, לקראת עתיד קרוב ורוד יותר מכל מה שהכרנו בחמש עשרה השנים האחרונות.
כאילו ביקשנו מראש שהסמליות תנכח מחר במלוא עוזה על הפרקט, ניצחון של הפועל מחר יאפשר לה לעבור את מכבי בטבלה לראשונה מזה שנים רבות מאוד מאוד, ואולי אפילו להעפיל למקום הראשון. וזה סוף סוף תלוי גם בנו. אז תנו מחר את כל מה שיש לכם לתת לקבוצה הזאת, בוא ניקח את הדרבי הזה, לא מהלב, מהבטן והראש, שמבינים יפה מאוד שיש להפועל את מה שהיא צריכה – קבוצת כדורסל נהדרת.