אבא שלי בבית חולים. זה מצב די שגרתי בשנים האחרונות, כשהוא הולך ומתבגר וכשמצבים רפואיים שונים מקשים עליו לתפקד. בכל מקרה כזה עולים בי מחדש רגשות שאני לא אוהב: דאגה, כעס ובעיקר הרבה פחד. פחד מלאבד, פחד מלהיפרד. פחד מלהיות לבד. אני חושב שבפחד מאובדן של מישהו קרוב אליי יש תמיד גם את החשש לאבד חלק מעצמי, או לאבד את עצמי לגמרי. להיעלם.
כשאני חושב על זה בהקשר של הפועל (כי איך אפשר לא לחבר את הרגשות האלו לאחד הדברים הפרטיים והקולקטיביים ביותר שיש לי?), אני נזכר בשני כותבים שהתייחסו לעניין. הראשון הוא עלי מוהר, שבאחד מטוריו תיאר את הפנטזיה של אוהד ספורט על החיים והמוות. הוא הסביר איך אין לאף אחד מאיתנו ספק שלא נצטרך למות במהלך העונה. שאם יהיה זמן שבו נפרד מהמקום הזה, לא נעשה את זה כשאנחנו במתח לגבי הקבוצה: נדע בודאות אם האליפות הושגה או התפספסה, אם הצלחנו להנצל מירידת ליגה או שנגזר עלינו אסון, וכן הלאה. המחשבה שהקבוצה יכולה להתקיים בלעדינו, להמשיך קדימה בלי שאנחנו, חלק כל כך אינהרנטי ממנה – יהיה שם, היא בלתי אפשרית. עלי מוהר נפטר ב-30 בנובמבר 2006. אני זוכר את עצמי מחפש את הטור שלו כרגיל בסוף השבוע, ובמקומו מוצא גיליון מיוחד של העיר שהוצא לזכרו. אני זוכר את תחושת הפרידה הכפויה מחבר שמעולם לא הכרתי. הוא לא ראה את הפועל קמה מחדש בכדורסל, הוא לא ראה אותה לוקחת דאבל בטדי. הוא לא ראה אותה עולה מליגה ב' עד לליגת העל וחוזרת להיות הפועל תל אביב, הוא לא ראה אותה יורדת ליגה בכדורגל. הוא נפטר באמצע העונה, למרות שקיווה שלא כך יקרה.
הכותב השני הוא ניק הורנבי, שמתאר את חוסר היכולת שלו להפסיד אפילו משחק אחד של ארסנל בהייבורי. כשהוא מנסה להבין את התחושה שמובילה לכך, הוא מסביר אותה כפחד לא להשתייך, לא להיות חלק מחיי הקבוצה והקהילה שהבסיס שלהם נעוץ במשחקי הבית פעם בשבועיים. קטיעת השגרה שמתורגמת לפחד להפסיק להתקיים. להיעלם.
ואני חושב על זה שכשאני חלק מקבוצה ומקהילה, כשאני חלק מהפועל, אני לא יכול להפסיק להתקיים. אני חלק ממשהו שאני אוהב, שגדול ממני ויהיה שם, ותמיד אוכל לחזור אליו. כשהיא מפסידה, כשהיא מנצחת, כשהיא מעצבנת וכשהיא ממלאת אושר, הקבוצה והמשחק והקהל יחכו לי. יהיו.
בתוך כל אלו, הדרבי מצחצח את הפחדים והתקוות ומציג אותן לראווה בבהירות הגדולה ביותר. הוא מזמין אותך להיות חלק חשוב במשחק חשוב. הוא מדגיש את הקשר הבלתי נפרד בינך לבין הקבוצה, את התלות שלך בה – את הכוח והמשמעות שלה. לאור זאת, ואני יודע שזה קצת מוזר, אני מרגיש שבסופו של דבר התוצאה שלו פחות משנה. הוא משל לאיך שהדברים יכולים להיות, איך זה להרגיש באמת שייך, למה זה בעצם הפועל ולמה אני אוהב אותה (וגם – למה קשה לי איתה, ולמה הקהל לפעמים בלתי נסבל, ולמה הקבוצה עוד יותר).
הוא משל לקשר.
יאללה הפועל