חיכיתי לזה כל היום, תפסתי את המקום שלי, הייתי במתח כל המשחק, צועק, מקלל, אני שמח, אני עצוב, אני מכבה את הטלוויזיה.
כבר כמעט שבועיים שאני אוהד כורסה, איזה דבר מוזר להיות.
כבר שבוע שמשחקים בין נבחרות, שהפעם האחרונה שציפיתי במשחקים של רובן הייתה בדיוק לפני ארבע שנים, הם הדבר הכי חשוב ביום יום שלי.
כמעט שבועיים עברו מהדרבי המאכזב והצעדה המטורפת והבלתי נשכחת, כשבינתיים המונדיאל מסדר לי ולרבים מחברי ליציע תחליף מושלם לדיכאון הפגרע.
מתחושת הריקנות שממלא אותך בשבת הראשונה (או שישי העונה) בלי הכדורגל, מימי ראשון או שני בהם לא צריך לצאת מוקדם מהעבודה למשחק ב-19:00 בנהריה או 21:00 באשדוד, קבוצת הווטאסאפ כבר לא עוסקות במי נכנס מוקדם כדי לשמור מקום ומי אוסף את מי.
כבר שבועיים שלא קניתי כרטיסים לאף אחד ולא חיפשתי כרטיס לזה שנזכר ברגע האחרון, כבר שבועיים שאני דווקא כן (יחסית) רגוע וכבר לא ער כל השבוע כי עשינו יש סדרה מטורפת מול אשדוד ואחריה יש פאקינג פיינל פור.
וזה לא לגמרי רע, למרות הסיום העגום ובניגוד גמור לעונת 16/17, עונת 17/18 השאירה בכולנו טעם של עוד – טעם של הערכה לצעד הנוסף שעשינו ורצון אדיר להפוך אותו למסורת, של הבנה שהמועדון יכול וצריך להתקדם מקצועית, אך במקביל למחשבה שלהפועל שלנו יש בסיס אוהדים רחב שעל כולנו מוטלת החובה להביא יותר ממנו להיות חברים בעמותה, מנויים ואוהדים שמגיעים למשחקים.
אם כ-5300 אוהדים מגיעים ליד אליהו, אין סיבה שרבים מהם לא יגיעו גם להרצליה, חולון וכמובן למשחקי הבית.
הפגרה עוד ארוכה, היא תימשך גם אחרי שיגמר המונדיאל ואז נאלץ למצוא לעצמנו תחביבים חדשים (גביע הטוטו חוץ באשדוד נחשב סטייה?), היא עוד תגרום לנו לצפות בסרטונים ערוכים מגמתית של כל שם שייזרק לאוויר ולהבעת 200 דעות על כל שחקן טרם נראה אותו מכדרר.
היא תגרום לי להמשיך ולהסתכל מדי בוקר מחלון הרכבת על אולמנו הביתי בפנים רגועות ואדישות,
לאט לאט הן יהפכו לחיוך בלתי נשלט, ואז, רק אז אני אדע – הפועל אוטוטו חוזרת.
פגרה נעימה לכולנו!