אני פוקח עיניים ופתאום רואה את עצמי ביציע, מוקף באנשים שלובשים צהוב ושרים שירי הלל למכבי. אני מתעשת ורואה על הפרקט שהפועל נגד מכבי בדרייב אין. כמה רגעים אחרי זה זוסמן קולע שלשה שמקפיצה את האנשים סביבי לאוויר, פרנקו לוקח טיים אאוט. מדבר איתי אוהד מכבי שחושב שאני חבר שלו ואומר לי "מה אתה בשוק? תשמח, אנחנו בדרך לנצח את הקומוניסטים".
אני ממשיך להישאר בהלם ומתיישב בכיסא. מנסה לחשוב איך הגעתי לכאן. הרי בתודעה שלי היה ברור לי שאני אדום. שכל חיי זה היה הדבר שהכי מזוהה איתי. רק אתמול נכנסתי לחרדות מהתפקוד של לימונד והחברים לקראת המשחק הכי חשוב ומפחיד שיש. איך פתאום אני נמצא בין הקהל שכל חיי סלדתי ממנו ועוד מול הדבר שאני הכי אוהב? זה חייב להיות סיוט!
רואה את מכבי בדרך לניצחון ומחליט לברוח מהאולם. בדרכי ליציאה נופל לי הטלפון מהיד ושנייה לפני שהוא מתרסק אני רואה יד גדולה שתופסת אותו. מסתובב ורואה שהאדם שתפס את הטלפון זה ריצ' האוול. "זה נחשב ריבאונד?" הוא שואל אותי בחיוך. "האוול?! מה את עושה פה?! אתה לא משחק עכשיו?", "לא" הוא עונה לי "זה איזה חלום מוזר שלך". "איזה מזל שזה רק חלום" אני אומר בהקלה "אבל מה המשמעות של כל זה? הרי אין סיוט גדול יותר ממה שקרה כאן". האוול עונה ברוגע המוכר שלו "תשמע אולי התודעה שלך מנסה לומר לך משהו, שאתה צריך להיות שמח בחלקך בלי קשר לצורה בה אנחנו משחקים". "זה ממש קשה" אני עונה לו בתסכול "כלום לא מתחבר לנו השנה. כל שבוע זה מרגיש לי כמו שידור חוזר של סרט עם סוף טראגי. כמה אפשר?"
האוול מהרהר ולפתע מקבל הארה "בוא אני אספר לך משהו על עצמי, אבל רק בגלל שאנחנו בתוך החלום שלך. יש לי בבית אקווריום עם דגי זהב שאני הכי אוהב בעולם. תמיד כשהייתי שם את האצבע שלי על האקווריום, הדגים היו שוחים לכיווני בהתלהבות. פעם אחת שמתי את האצבע וראיתי שהדגים לא באים לכיווני. חשבתי שזה מקרי, אבל גם ביום שאחרי ובזה שאחריו קרה אותו דבר. התחלתי להתבאס על הדגים ושאלתי את עצמי מה אני צריך אותם? מה עובר עליהם שהם הפסיקו לעשות את הקטע שלנו ולבוא לכיווני כשאני מניח אצבע על האקווריום. חשבתי להפסיק להתייחס אליהם, אבל אז הגעתי למסקנה שאלו הדגים שלי. אין לי פריבילגיה להתייאש מהם. אז אני אמשיך בכל יום שאני קיים לשים את האצבע על האקווריום בתקוה שהדגים יחזרו לעשות את הקטע שלנו. אם אני אתייאש מהם, לא יהיה אף אחד אחר שיהיה אכפת לו מהם. הם יראו שלא משנה כמה הם מתסכלים אותי, אני לא אאבד את התקווה בהם. אני מאמין שזה מה שיגרום להם לחזור יום אחד לכיוון האצבע שלי, צריך רק סבלנות".
"הבנתי האוול" עניתי בהתלהבות "הדגים זה בעצם הפועל בשבילי. למרות שאתם לא טובים השנה אסור לי להתייאש ואני צריך להיות שם בשבילכם בלי תנאים. להאמין בכם כי חוץ מהקהל, אין לכם אף אחד אחר".
"האמת שאני כבר לא זוכר למה סיפרתי את זה, אבל אם זה עזר לך אז יופי. טוב תשחרר אותי מהחלום שלך, יש לנו דרבי לנצח".