המסע של חואקין שוכמן להפועל תל אביב התחיל רחוק. ממש רחוק. ליתר דיוק, 431 ק"מ מבואנוס איירס.
המבטא כבר לא איתנו, הספרדית נשמרת לשיחות עם אימו, אביו ושני אחיו (כן, גם לקללות), הטרקים הפכו לחד יומיים ובעיקר באזור הצפון אבל הילד שעלה לישראל בגיל 7 – נחוש ומלא תקווה לגבי העתיד שלו.
"אולה, אני חואקין"
"הגעתי לישראל בגיל שבע", מספר שוכמן, "עלינו מעיר שנקראת קונקורדיה אנטרה ריוס לנהריה והשארנו מאחור את כל המשפחה. קיבלו אותי מדהים, ב-2002 כולם היו בטירוף של סדרות טלוויזיה ספרדיות כמו קטנטנות והמורדים. היה לילדים מגניב שפתאום הגיע מישהו משם, היישר לכיתה ב'. למזלי קיבלו אותי יפה וקלטתי מהר את השפה כי לא דיברתי מילה בעברית".
בעקבות אחיו הגדול ששיחק כדורסל עוד בארגנטינה, נמשך חואקין לכדור הכתום. משחק הכדורסל הראשון שהיה בו הפגיש את הקבוצה המקומית עם הפועל שלנו, ובעוד שלושה חודשים יסגור מעגל כשיעלה במדי הפועל למשחק הליגה הראשון לעונת 19/20.
"למה כדורסל? הלכתי בעקבות אחי הגדול. אנחנו משפחה מחוברת בטירוף. אחי ואחותי עוד גרים בגלבוע, גם ההורים שלי", מעיד תוך שהוא מסמן תנועת אגרוף, "אבל למרות המרחק עכשיו, אי אפשר להפריד בינינו".
ועכשיו האח הקטן מגיע לעיר הגדולה. איך המשפחה שלך מרגישה עם הצעד שעשית?
זה לא פשוט. אבא שלי ניהל חלק מהאולמות בגלבוע ואמא שלי גרה שתי דקות ממני ככה שהייתי רואה אותם כמעט כל יום. מניח שיהיה להם לא קל אבל הם מאוד מפרגנים ומאושרים שהגיעה ההזדמנות לשחק במועדון כמו הפועל. אחת הסיבות המרכזיות להצלחה שלי היא המשפחה. הם היו מעורבים, תומכים אבל לא מתערבים. הם אלה שנתנו לי את הכלים והערכים שהביאו אותי למקום הזה, ובתקווה שייקחו אותי ואת הפועל למקומות גבוהים הרבה יותר.
"זה השקט הכי רועש ששמעתי"
לפני כשבועיים, חואקין הגיע לחתום על החוזה באולמנו הביתי. בין לבין, הוא ניצל את ההפוגה כדי לפתוח את הדלת מחדר ה-VIP בו נערכו הצילומים, והציץ לכיוון האולם.
"וואו, זה באמת היה השקט הכי רועש ששמעתי אי פעם", משחזר את הרגע בהתרגשות, "אתה נכנס ורואה אולם מדהים, ותוך שנייה אתה רואה אותו בדמיון מפוצץ באנשים שפשוט אוהבים את המועדון והקבוצה. פשוט עצמתי עיניים ודמיינתי איך זה ירגיש לנצח עם הקהל באולם ואת החגיגה שאחרי המשחק".
"זה האולם הכי טוב בארץ בהפרש", הוסיף שוכמן, "אבל זו אולי הבעיה. אני זוכר את עצמי מגיע לכאן כשחקן יריב והיה לי כיף. בשנים האחרונות היו המון מקרים ששחקנים העידו שהיה להם כיף לבוא לשחק בדרייב אין, עם חדרי ההלבשה הנוחים והקהל. אנחנו נצטרך לגרום לקבוצות היריבות לשנוא להגיע לכאן ושרק ירצו ללכת ולהשאיר את הנקודות אצלנו. צריך להיות טירוף וזה עלינו, ברגע שנהיה קשוחים, יחד עם הקהל שייכנס איתנו לעניינים, זה ישלח את המסר הנכון ליריבות. אני לא רוצה שייהנו לבוא לכאן".
"צריך לשמור על האש דולקת"
בעוד כחמישה שבועות, יצאו 12 שחקנים למסע ארוך. הסגל עוד לא הושלם, אבל לשוכמן ששימש כקפטן בשנים האחרונות בגלבוע/גליל, ברור איך הדברים יצטרכו להתנהל בחדר ההלבשה כדי להגיע רחוק.
"בסוף, כולנו זכינו. יש לנו פריבילגיה לעסוק בדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם", מסביר שוכמן, "אני לא מכיר הרבה אנשים שנהנים מהעבודה שלהם כמו שאנחנו צריכים ליהנות. ועם כל זה וההנאה והשמחה, בסופו של דבר זה עניין של חברות, פירגון ומחויבות למקצוע, לאנשים שמסביבך ולאוהדים שאתה מייצג. זה נכון לכל דבר בחיים מבחינתי, לא רק לכדורסל.
איך מייצרים את זה?
קודם כל תהווה דוגמה אישית. תתנהג אתה לחברים שלך כמו שאתה מצפה מאנשים להתנהג. אם נצליח מהיום הראשון לעקור כל דבר שאתה לא רוצה שיהיה בקבוצה שלך, ומצד שני להתוות דרך מסוימת ולהיות עקביים – רק ככה נצליח. עם האנשים שחתמו עד עכשיו ואלה שנמצאים פה, יש לנו בסיס טוב. אם הסגל יושלם באנשים שיש להם מה להשיג, ונשמור על האש הקבוצתית בוערת – נהיה גאים בעצמנו בסוף העונה.
ולסיום: שני דברים שלא ידעתם על חואקין שוכמן:
- בגלגול הבא הוא היה רוצה לחזור כגיטריסט. בקרוב, הוא גם מקווה לחזור וללמוד לנגן.
- אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל ולז סארספילד. "זו השכונה בה אבא שלי גדל וזה עבר מסבא, לאבא ואליי. אני מבין טוב מאוד איך זה עובד בהפועל ואני מחכה ללכת לבלומפילד להתערבב עם הקהל ולשיר איתם ביציע"