להיכנס לרכב, להתחיל לנהוג, להעביר בראש את כל התסריטים האפשריים שעומדים לפנינו במשחק הקרוב. לנסות לחשוב מה יהיה במידה ומדובר בהפסד נוסף. להרגיש את הלחץ בחזה גדל, את התחושה שאין לך יותר כוח, שמספיק זה מספיק ושמשהו חייב להתחיל להשתנות.
אם מחברים את כלל המשחקים הרשמיים שלנו העונה, בכדורסל וכדורגל, לאוהדי הפועל יש שלושה נצחונות ב-18 משחקים. ותשעה הפסדים. למעשה, מאז הניצחון ב-6 באוקטובר על אילת, הפועל לא ניצחה בשני הענפים בעשרה משחקים ברציפות. עשרה משחקים שבהם אוהדות ואוהדי הפועל עשו את הפעולה המתוארת בפסקה הקודמת, לקחו הרבה אוויר לריאות, וקיוו לשינוי שלא הגיע.
יש משהו שאמור להיות מזכך בהפסדים של הפועל. הזדמנות להתאחד ולהראות נאמנות, להרגיש את המשמעות שעומדת מאחורי המועדון וגדולה מכל תוצאה, להזכיר לעצמנו שהחולצה האדומה היא לא מציאה אבל עדיין בחרנו בה מסיבות שאינן קשורות לפופולריות שלה בקרב הקהל הרחב. אבל אחרי שהמשחק מסתיים, ונגמרות התשואות הקבועות לשחקנים שמוחאים כפיים לקהל, מגיע רגע היציאה מהאולם וההליכה הבודדה הביתה. אתה מרגיש מתוסכל ולבד וחסר כוחות. ההזדהות עם הקבוצה היא גדולה, ואתה יודע שלא רביב לימונד ותומר גינת, או עידן כהן וניר לקס, אלא אתה עצמך שיחקת שם ולא יכולת לקבוצה השנייה. יש משהו שובר לב בלחוות את זה עשר (!!!) פעמים בחודש אחד. ברצף.
במובן הזה, הפגרה בכדורגל באה בזמן רע, כשאנחנו עדיין בקריז של היעדר ניצחון. היא שמה את כל הלחץ על המשחקים הקרובים של הכדורסל עד לפגרה כמוקד הסיפור עבורנו. אולי מתוך כך, ומהבנה עמוקה של מצוקתם הנפשית של אוהדי הקבוצה שלה, ההנהלה עשתה שינויים מהותיים ונחוצים בסגל שיוצרים תחושה של תקווה חדשה. שהנה, הדברים עומדים להשתנות מקצה לקצה ושאנחנו עומדים מול תקופה בה לנהוג בדרך למשחק לא תהיה חוויה שטומנת בחובה פלאשבקים מהחטאות מתחת לסל ואיבודי כדור במתפרצת, לצד פספוסים ממטר מול שער חשוף (כן מוליץ', אני מדבר עליך). כי די, אי אפשר כבר, באמת שאי אפשר.
ואולי גם מותר, לשם שינוי, להגיד שאם תפסידו בשני אני כן אשבר. אבל בלי לחץ, בסדר, הפועל?