בעונה המסויטת שאנחנו עוברים, שני מוקדים של תסכול ושביעות רצון עומדים זה מול זה. הראשון הוא הדרבי, כמובן. אירוע שמרחף כגוף חיצוני מעל כל עונה, ומשפיע באופן מהותי על הדרך בה היא נזכרת בהמשך, כשעונה זוועתית יכולה להתרכך באופן משמעותי בזיכרון עם ניצחון דרבי מרהיב.
במקרה של הפועל 18/19 הדרבי לא בא לעזרנו עד כה. תצוגה נוראית של הפועל, שהצטרפה לכמה דומות בתחילת העונה, הותירה אותנו שבורים עם יותר מ-30 הפרש בסיום. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהקהל בחר לא לעודד את השחקנים אחרי הפסד מאז הקמתה של הקבוצה מחדש, והתחושה אחרי המשחק הייתה של משהו שבור וחלול שלא עובד. מנגד, מוקד שביעות הרצון יושב על חצי גמר הגביע, אליו התחילו להימכר הכרטיסים השבוע. שני נצחונות חוץ נהדרים, בהם שחקני הסגל המרשימים שלנו סוף סוף באים לידי ביטוי, נותנים את התחושה שעוד אפשר לעשות משהו העונה, אם רק כמות הכישרון שיש בהפועל תדבק לכדי קבוצה.
לכן, אנחנו באים לדרבי הזה עם תחושות מעורבות: עם ההבנה שניצחון בו יכול להפוך עונה נוראית לטובה יותר, ועם התחושה שהפועל מסוגלת לייצר הרבה מעבר למה שהראתה עד כה בליגה. בוא נקווה שהדרייב אין, שיהיה עמנו בכל האהבה והתמיכה לקבוצה כמו תמיד, יהיה פקטור משמעותי בכך בדרבי.
אין סיבה ממשית שדווקא בעונה בה הסגל שלנו מפוצץ בכישרון, עם חמישייה של שניים מחמשת הישראלים הטובים בארץ, שחקן אנביאיי עד לאחרונה, הישראלי הותיק הטוב בישראל, וגלגולו המחודש של מייקל ג'ורדן (ע"ע ג'רל מקניל) נחרוג ממנהגנו לנצח לפחות דרבי אחד בעונה, שיכול גם לשנות באופן מהותי את הכיוון אליו היא הולכת. יאללה הפועל!