עברו הרבה מדי משחקים בכדורסל וכדורגל מאז תחילת העונה בהם אוהדי הפועל המסכנים לא ראו ניצחון. בכדורסל ראינו הפסד אחד בגביע ווינר ועוד שני הפסדים בליגה, בפער ממוצע של יותר מ-15 נקודות, מול שלוש היריבות הגדולות ביותר שלנו. שחרורים של שחקני מפתח והחלפות של שחקנים זרים עם תחילת העונה בשני הענפים, מאמנים ושחקנים חדשים שעדיין לא התחברו לקהל ולקבוצה, ומתח בין האוהדים לבין עצמם ובין האוהדים להנהלה, בשני הענפים. איך, מתוך כל זה, ממשיכים קדימה?
החלק הראשון והחשוב מכל, בעיניי, הוא ניהול שיח פתוח בתוך הקהילה על מה שלא עובד ומה שבכל זאת מרגיש טוב, בימים האלו. וזה כולל שיח פתוח ומאפשר בין האוהדים לבין עצמם בכל פורום המאפשר זאת, דרך הרשת ובמגרש עצמו.
דווקא בתקופה מלאת עצבים ותסכול יש משמעות להקשבה לאחרים שסביבנו ולנחמה במי שעובר בדיוק את אותם קשיים שלך. שיח כזה כולל גם ערוץ תקשורת פתוח מול ההנהלה, שאפשרי בכדורסל דרך אסיפות העמותה.
חלק בלתי נפרד מאותה קהילה הם השחקנים, שבהם ובתפקוד שלהם היא תלויה. התקשורת העיקרית והבסיסית בין האוהדים לשחקנים מתקיימת בין היציע לפרקט ולדשא. דווקא שם לקהל של הפועל יש שני מצבים בלבד: או כועס מאוד או מעודד מאוד, ובשני המקרים נראה שהשחקנים מבולבלים. לפעמים גם שתיקה כואבת אחרי משחק מאכזב, שתבטא באופן ברור את הרגש שעומד מאחוריה, יכולה להיות אפקטיבית יותר ומלחיצה פחות מהתגובות שהזכרתי למעלה.
דווקא בתחושה שזה בסדר להיות עצובים ופגיעים (ומוזרים ומסכנים), עומד הכוח הגדול של המועדון הזה.
או בקיצור: אנחנו סובלים, כולנו, וזה בסדר, ומותר. בואו נדבר על זה ונשאר ביחד.