יש מעט מקרים בחיים שלמרות שהמצב אבוד, מתרחש נס שהופך את הקערה על פיה. לכל אחד קרה מקרה בחיים שהוא כבר הרים ידיים, ואז פתאום המטרה הושגה. מקרה כזה, שאפילו לאחר שחזור האירועים בראש, קשה להאמין איך הכל התחבר לבסוף. לי זה קרה בכיתה ז' כשחשבתי שלא אתקבל להקבצה הכי טובה במתמטיקה, ואז במבחן המכריע הוצאתי את הציון הנדרש בשביל להתקבל. או כשמישהי שרציתי מאוד הייתי נראית בלתי ניתנת להשגה, עד שלפתע גיליתי שהיא גם מעוניינת והפכנו לזוג. ככה גם הרגשתי במשחק שלנו בירושלים.
המשחק הזה לא היה שלנו מההתחלה. מסוג המשחקים שכבר מהרגע הראשון הפרצופים נהיים עצובים. מתחילות לעלות מחשבות מדכאות בראש כמו: "אנחנו לא טובים כמו שחשבנו", "באתי עד לירושלים בשביל להפסיד כבר ברבע הראשון", "עוד השפלה בארנה". המשך המשחק לא בישר טובות. בכל פעם שהיה לנו שביב תקווה, ירושלים רמסה אותו עם שלשות שלא הפסיקו להיכנס לטבעת.
ברבע השלישי זה כבר הריח כמו תבוסה. הסתכלתי על האוהדים לידי ביציע וראיתי אותם שפופים. חלק כבר התיישבו עם הראש באדמה, חשים נבגדים שהאהובה שלהם לא באמת באה למשחק. חוץ ממקניל והאוורד, יתר השחקנים לא הצליחו לספק את הכדורסל הרגיל שלהם. כשההפרש החל להצטמצם ברבע האחרון, אמרתי לחברים ביציע שלאור התפתחות המשחק, אני מעריך את השחקנים שצמצמו את ההפרש ושהולך להיות הפסד מכובד. אבל להפתעת כולנו קרה נס. גם כשאני צובט את עצמי אני עדיין לא מאמין שחזרנו מהבור הזה. האם השלשות של מנקו ומקניל במאני טיים באמת נכנסו? האם ירושלים באמת עשתה כל טעות אפשרית בדקה האחרונה? או שאני בכלל על השפעת סם שגורם לי להיות תחת אשליה כבדה?
ההפתעה העצומה נובעת מכך שאנחנו, אוהדי הפועל, כבר התרגלנו שהטוב מגיע בכמויות קטנות. לא סתם נשארתי זמן רב באולם אחרי הדרבי ביד אליהו, משום שלא האמנתי שנשיג בקרוב עוד ניצחון כל כך משמעותי. אבל הפועל הוכיחה לי אחרת וגרמה לי לאושר בלתי נגמר פעם נוספת. לקחה אותי מתחתית הגיהינום אל שערי האולימפוס. ועוד מול יריבה שתפסה את המקום שלנו בכדורסל הישראלי ליותר מדי זמן.
את הפועל אפשר להספיד. אבל גם אחרי שיספידו, אפשר לקום מהמתים ולהסתכל לכל יריבה בליגה בלבן של העיניים. אין עוד אחרת!