אוסישקין שומע? היי? אני יודע שאתה עדיין פה! רציתי לעדכן אותך במשהו…
11 שנים מאז היום הארור ההוא אנחנו עומדים לפתוח עונה נוספת בליגת העל ואתה יודע מה? ממש לפני כמה רגעים עלינו לפיינל פור ועוד רגע אנחנו נשחק גם באירופה! היית מאמין? מישהו האמין??
היית לנו בית חם ומיוחד, רועש ומרגש, מקום בו הרגשנו שייכים, אמיתיים – אדומים.
ואז הגיע היום הארור ההוא ב-25 ביולי 2007 בו אנשים עם לב של אבן הרסו אולם עם לב אדם ובאותו הרגע הם חשבו לעצמם שסוף כל סוף הם לא יראו את הצבא האדום מול עיניהם. נסחפנו רגשית אך לא נשברנו וכמו ברבייה וגטטיבית (התפתחות רקמות סומטיות לאורגניזם שלם) ניצלנו את העובדה שאמנם קירות הפח של אוסישקין נהרסו אך ליבו הגדול והאדום בוהק וממשיך לפעום – במקום אחר. רוח אוסישקין לא מתה ומשבה מתחזק משנה לשנה, על ידי קהילה גדולה ומתרחבת שממשיכה לתמוך במועדון באנרגיות אדירות – ולהתנגד לכל מי שצריך.
ברגישות, נזכור את עברנו ואת האולם שפיתח את זהותנו, ובנחישות, נמשיך להתאחד סביב רעיונותינו – אותם אף בולדוזר לא יצליח להזיז.
כשאני חושב על זהותי כבן אדם, עובדת היותי אדום היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. זה מרגע החיבור ועד הסוף. חשוב רגע להפנים ולהבין עד כמה חזקה קהילת אנשים עם מרכיב זהות משותף כמו שיש לנו, באפשרותנו ליצור מציאות, לעצבה ולהתמיד בה. הזהות הזו שעליה אני מדבר היא מרכיב באישיות של כל אחד מאיתנו עם כל הסל החיובי (והפחות) שהצטבר לאורך עשרות שנים – ועלינו להמשיך ולתמוך בקיום המועדון, בקידום סדר היום הרלוונטי והנכון לנו ובגיוס הדור האדום הבא.
בהזדמנות זו רציתי לומר תודה לאנשי המועדון על העשייה החברתית הבלתי פוסקת בכל רחבי הארץ. היכולת להעניק הרבה מהמעט שיש – זו הגאווה הכי גדולה מבחינתי. ראיתי במהלך השנה מאות ילדים מבתי ספר וכפרי נוער שפשוט פרחו כי היה מבוגר אחד שהאמין בהם – והמבוגר הזה היה הפועל תל אביב.
עשו אדום לכל החיים והפיצו את הבשורה האדומה!
אוסישקין, נזכור ולא נשכח.