8.5.17, הארנה בירושלים
לא הייתי בארנה בירושלים ב-08.05.17, כשאדריאן בנקס סירב להיכנס למגרש אחרי שרועי חגאי קרא לו. ראיתי את המשחק בבית ורתחתי מעצבים על הספה בסלון – צייצתי בטוויטר, כתבתי בפורום והשתוללתי בוואטסטפ – לא יקום ולא יהיה, "להעלות אותו מחר על המטוס" דרשתי.
עונת 16/17 נגמרה ולקראת תחילת העונה הנוכחית נשבעתי לחברים בעקשנות אופיינית: אני לא מעודד אותו עד שהוא יביא לי דרבי. החלטה הזויה, ילדותית, אבל מה לנו ולהיגיון?
את אדריאן זה לא עניין ובצדק – הוא פתח את העונה מצוין – הוא רוצה, לוקח על עצמו, עושה אחלה מספרים בהתקפה ושומר כמו שד בהגנה. כולם כבר מאוהבים ואני בשלי – עם עקשנות מטופשת ועיקרון ילדותי ומנותק מהמציאות (כן כן… מודעות עצמית זה דבר חשוב).
האמת? לא היה לי קל, מעבר להיותו שחקן כדורסל טוב, אדריאן בנקס הוא אדם מיוחד. מאוד מחובר מאוד למועדון, תורם לקהילה ומארגן פעילויות מיוחדות למיעוטי יכולת (אה! והוא צייצן בחסד!).
עם החיוך השובב והאנרגיה הבלתי נגמרת, אדיראן בנקס הוא השחקן שהכי קל לאהוב בהפועל. וכשהעיניים של כולם נצצו, אני בחרתי לעצום אותן בהפגנתיות: לא שר את שיר השחקן, מגיב באפאתיות לפעולות טובות על המגרש ומזכיר לחברים – קודם שיביא לי דרבי.
יום ראשון האחרון, אולמנו הביתי
אדריאן בנקס עושה הכל כדי להביא לנו דרבי אבל זה לא מספיק, החברים מפצירים בי – תתבגר, תתגבר, חלאס. רק אני בשלי – "כמעט זה לא מספיק". אין ספק, אני מטומטם וגם טמבל.
יום שלישי. היכל מנורה מבטחים
ניצחנו אה? אשכרה ניצחנו!!!!
כולם סביבי חוגגים, רוקדים, כולם בטירוף – ניצחנו אותם. אצלם. איזה יופי, איזה נחת. ובזמן שכולם רצים ליציאת השחקנים, מחפשים את העץ הכי גבוה לעלות עליו ולצעוק "ת"א אדומה" או אולי "אניייייי לאאאאאאא רגועעעע, בכל ההשבועעע" רק אוהד אחד מאושר מדבר אחר לגמרי – מההזדמנות לרדת מהעץ העלוב עליו ישבתי והסתכלתי על אחד, אדריאן בנקס, עכשיו גם אני מאוהב. אדריאן, שתדע, היום בחולון אני מבטיח לשיר הכי חזק שאני יכול את שיר השחקן שלך.
ת"א אדומה, והלוואי שגם חולון תהיה כזו…